אנחנו חיים בתרבות של 'כאן ועכשיו'. כל החברות וכל המדיות עובדות מאוד קשה בכדי להאכיל אותנו בכמה יותר מידע בכמה שפחות זמן. אנחנו מוצאים את עצמנו כל היום מול מסך כזה או אחר, מתעצבנים כשהפיד בפייסבוק לא מתפרפש כל שניה, מאבדים את היכולת לתקשר כשהווטסאפ קורס לזמן קצר, ואם אין WIFI בבית כל דיירי הבית משתגעים. העיסוק התמידי שלנו במסכים משפיע עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים או ממה שאנחנו רוצים להודות, ואם אותנו זה הופך לחסרי סבלנות- אז פלא שהילדים שלנו לא יכולים רגע בלי מסך מולם?
המסך הוא (לא) בייביסיטר:
הרבה הורים משתמשים במסכים כשומר לילדים. אחלה בייביסיטר. לא צריך לשלם לו, לא צריך לדאוג יותר מדי- שמים אותו מול הילד וזה מעסיק אותו דקות, אם לא שעות ארוכות מבלי שיפריע להורים. אבל ככל שאנחנו שמים את הילדים אל מול המסך לאורך זמן אנחנו עושים לו יותר ויותר נזק. הישיבה מול המסך מייצרת ומקבעת הרגל של חוסר סבלנות שכן המסך משתנה כל רגע ואם לא מתאים לנו מה שנראה בו, אפשר להחליף בהחלקת אצבע אחת ולהעביר הלאה.
כשהילד יושב מול המסך אולי יש לנו קצת שקט ממנו ואנחנו מתפנים לעיסוקים שלנו ואפילו לארגון של ארוחת ערב עבורו אבל מה שאנחנו בעצם מייצרים זה פתרון מיידי שמהר מאוד יהפוך להרגל ואף להתמכרות. "הוא לא יכול בלי הנייד… " "היא כל הזמן מול המסך…" אלו משפטים שהורים אומרים על המתבגרים שלהם כל הזמן אבל אותם מתבגרים לא נולדו עם המסך ביד אלא הורגלו אליו מגיל צעיר, וכשגדלו קנו להם עוד מסך ועוד מסך העיקר שיירגעו ויהיו שקטים ויעסיקו את עצמם ולא יפריעו. בתור הורים גדלנו בלי מסכים ולימדו אותנו להרגיע את עצמנו ולווסת את עצמנו מבלי פתרון קסם מיידי, אז למה שלא נלמד את הילדים שלנו את אותו הדבר ואיך לדחות סיפוקים?
הסיבה העיקרית היא שלרוב ההורים פשוט אין כח. הרי הרבה יותר קל להושיב ילד, בכל גיל, מול המסך, ואז גם אנחנו יכולים להיות מול המסך שלנו. וכמו כל דבר, גם הורדת השימוש במסכים למספר שעות מינימלי ביום מתחיל קודם כל בדוגמא אישית.
אוכלים רק ליד השולחן, ובלי מסך:
אחד המקומות שבו הכי לא מומלץ להיות מול המסך הוא בזמן האוכל. ועדיין, רוב הילדים היום יושבים לאכול מול מסך עם התעלמות מוחלטת מהסובבים אותם או משפחות שלמות שצופות כל אחד במסך שלו או ביחד במסך משותף.
כאשר הילדים, וגם מבוגרים, נמצאים מול מסך הם מרוכזים בו. כל החושים שלהם מופעלים לצורך קבלת המידע מן המסך אליהם. הריכוז כולו מכוון לצפייה ולקליטת המידע המהיר שמתקבל במקום ללעיסה ולאכילה. כתוצאה מכך הילדים לא רק אוכלים כמות גדולה יותר של אוכל ממה שהם צריכים, אלא לא נוצרת פעולת אכילה מסודרת- אין לעיסה באמת אלא הכנסת אוכל לפה ובליעה מהירה וחוזר חלילה.
הפתרון הוא פשוט- אכילה ליד השולחן בלבד ללא מסך. זו פעולה שקשה גם להורים מה שמהווה ברוב הפעמים את הפתרון הקל והמהיר של אכילה מול מסך, אך זו פעולה הכרחית. ברגע שכולם יושבים סביב השולחן הריכוז הוא באוכל ובפעולת האכילה ולא בגורמים אחרים שמסיחים את הדעת. ברגע שהילד שותף בהכנת הארוחה ולאחר מכן מקבל אחריות ומשימות של פינוי וניקוי השולחן- הוא גם רוכש כלים ומיומנויות הכרחיים וגם נמצא עוד זמן ללא מסך. ודווקא בתקופה הלחוצה בה אנחנו חיים, לקחת זמן כל ערב או מספר פעמים בשבוע ולשבת לארוחה משפחתית ללא מסכים יחזק ויקרב את כל בני המשפחה.
מודעות, מודעות, מודעות:
ככל שנבין יותר בתור הורים ששעות רבות מול המסך , בטח ובטח בזמן האכילה, הוא לא טוב עבור ילדינו- יהיה לנו יותר קל להעביר להם את המסר. זה לא אומר שצריך להחרים להם את הנייד, אבל בהחלט להגביל אותם בזמנים ובשימוש- שלהם ושלנו.
שינוי נקודת המבט על הדברים, שימת לב לאחר, חשיבה על הזמן המשותף- כל אלה עוזרים לנו לחזק את המודעות ולאמן את היכולת בדחיית סיפוקים. ואם כהורה קשה לכם לשמוע את הילד מתלונן, כועס, או אפילו בוכה וצורח שלקחו לו את המסך- נסו לראות בזה שיעור עבורכם, על התמודדות עם הקשיים שלכם והיכולת שלכם לווסת את עצמכם ולפתח סבלנות.
ערין כמאל דקסה – נטורופתית ומנחת הורים, מייסדת גישת האכילה המחזקת – גישה שמחזקת את המודעות לאכילה בריאה ומעצימה .www.areenkamaldaxa.com
